<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תרל"ב</h1>
<h2>דף כה.</h2>
נשאל עוד בטבח שיוצא טרפה מתחת ידו פעם ושתים, אם מותר לאכול משחיטתו מה אם ירצה לומר שוגג הייתי ויש לסמוך עליו בלא קבלה כדאמרינן ביבמות [קכ"א ע"א] מטעא טעאי ולא שמתוה. והשיב כל טבח שיצאה טריפה מתחת ידו אסור לאכול משחיטתו [אף] אם ירצה לומר שוגג הייתי, שהרי זה פושע או שאינו חושש לאכול טריפות או שאינו זהיר וכל זה למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור, ולא כל המנו לומר שוגג הייתי דאם כן טבח שיוצאה טרפה מתחת ידו דמעבירין אותו לא משכחת לה אלא בשהתרו בו. וההיא דיבמות אינה דומה כלל, דהתם במים שאין להם סוף טעה וחשב שכל שעמד עליו אפילו במים שאין להם סוף מעידין עליו ומשיאין את אשתו וצורבא מרבנן שרי, אבל כאן שהטרפיות ידועין ואם אינם ידועין לזה אינו ראוי למנותו ולסמוך עליו, ועוד שמצוי הוא לשקר ולומר שוגג הייתי ואין סומכין עליו כלל וזה אין צריך לפנים. ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אף (מקבלת) [בקבלת] דברי חבירות, אם ראינוהו שדואג על מה שארע ומתאנח על כך מקבלים אותו אבל אם כדי שלא יעבירוהו מאומנותו צריך לחוש הרבה והכל לפי מה שהוא אדם. והמקבל דברי חבירות צריך לחוש הרבה לקבל בפני שלשה חברים.
